החלטה בתיק רע"א 33383-06-12

בקשת רשות ערעור על פי סעיף 96(א1) לחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984 על החלטתו של רשם בכיר של בית משפט השלום בחיפה (כבוד הרשם הבכיר נ' זיתוני) מיום 28.5.12 (" ההחלטה")  שלפיה הוא הותיר על כנם חלק מן העיקולים שהוטלו על פי החלטת קודמת שלו שניתנה ביום 3.5.12. העיקולים שנשארו על כנם מכוחה של ההחלטה הם: זכויות המבקש 2 בעיזבון המנוחה ה' קמפף ז"ל; נכסים ומיטלטלין המצויים בחנות של המבקשים הנמצאת ברחוב יד חרוצים 16, ירושלים; כלי רכב הרשומים על שם המבקשים ונמצאים בחזקתם.

עיינתי בבקשה ובנספחיה והחלטתי לדחות אותה.

הרקע, בקיצור הנדרש, הוא שהמשיבה (" בירמן") הגישה לבית משפט השלום בחיפה תובענה כספית כנגד המבקשים 2-4 בסכום של 1,369,511 ש"ח (ת"א 3982-05-12) ובגדר התובענה היא ביקשה להטיל עיקולים על נכסים השייכים למבקשים ומוחזקים בידי מחזיקים שונים. עילת התובענה היא חוב כספי שמקורו ביחסים עסקיים שבין המבקשת 1 למשיבה. המבקשים 2-4 ("המבקשים") הם בעלי מניות ובעלי תפקידים במבקשת 1 (" החברה") והמשיבה טענה כי בנוסף לאחריותה של החברה אחראים גם המבקשים לחובותיה של החברה. אחריות אישית זו נטענה על יסוד העובדה שחשבונות שהוציאה המשיבה לחברה כללו כיתוב שלפיו אם הנמען לחשבון הוא גוף מאוגד כי אז חלה האחריות לפירעון גם על בעלי מניותיו ומנהליו.

בגדר התובענה הגישה המשיבה בקשה להטלת עיקול זמני והרשם הבכיר נעתר לה. בהחלטתו הוא סקר את הראיות שהובאו בפניו והגיע למסקנה שהן ממלאות את התנאי הקבוע בתקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד -  1984 ( "התקנות"), היינו קיומן של "ראיות מהימנות לכאורה" לחבותם הנטענת של המבקשים לחובות החברה. הוא סבר שלכאורה, סיכויי התביעה נגד המבקשים להתקבל טובים מן הסיכוי שהתביעה נגדם תדחה והוא נימק מסקנה זו בכך שהמבקשים נמנעו מלתמוך מקצת מטענותיהם בתצהירו של המבקש 4 וכן מן העובדה שמי ששימש כחשב של החברה לא התייחס בתצהירו לכיתוב על גבי החשבוניות, שעליו השתיתה המשיבה את טענותיה בדבר אחריות אישית של המבקשים. בהמשך, סקר הרשם הבכיר את העובדות הרלוונטיות ליסוד ההכבדה הנדרש לפי תקנה 374(ב) על מנת להצדיק הטלת עיקול והגיע למסקנה שגם קיומו של יסוד זה הוכח די הצורך.  בהתאם לכך הוא הורה על הטלת העיקול כמבוקש ונוכח העובדה שמכוח הצו הארעי שניתן על ידו ביום 3.5.12, עוקל סכום  של כ- 1,350,000 ש"ח. הוא הורה על צמצום היקפו של הצו הארעי והותיר את תחולתו רק לגבי מקצת הנכסים שפורטו בבקשת העיקול, הכול כאמור בהחלטה.

המבקשים טוענים כי מסקנתו של הרשם הבכיר בדבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, לתביעה המופנית כלפיהם ומייחסת להם אחריות אישית לחובות החברה, איננה מבוססת די הצורך וכי למעשה התובענה כלפיהם נעדרת עילה.  הם טוענים כי אין ראייה של ממש שניתן לבסס עליה את אחריותם האישית ומסקנתו של הרשם הבכיר בעניין זה בטעות יסודה. הם מוסיפים וטוענים כי גם בעניין יסוד ההכבדה, נפלה טעות בהחלטה וכי מאזן הנוחות מחייב את ביטולה. בקשר לכך הם טוענים שמחד גיסא הטלת העיקול על סכום הכסף המוחזק בידי עו"ד י' רוזנבוים, מכבידה עליהם וצפויה לגרום להם נזקים של ממש, ומאידך גיסא, הם מצביעים על כך ששווי זכויותיהם בנחלה שבמושב גינתון עולה במידה רבה על סכום התביעה וזאת אף אם מביאים בחשבון את העובדה שעל זכויות אלה רובץ משכון לטובת בנק לאומי לישראל.

שקלתי את טענות המבקשים וכאמור, לא אוכל לקבלן.

ברע"א 8526/09 בניני בנק בע"מ נ' דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ (טרם פורסם, 18.3.2010) נאמר, בין היתר, כי:

"ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית ככל שהדבר נוגע למתן סעדים זמניים. התערבות זו תיעשה במקרים חריגים בלבד ...  בית המשפט המחוזי פעל בדרך זו, כאשר בחר לאמץ את ממצאי בית משפט השלום, אשר בחן את ראיות הצדדים והוציא תחת ידו החלטה מנומקת, המתייחסת הן לסיכויי התובענה העיקרית, הן לשיקולי מאזן הנוחות והן לשיקולי יושר ... . בית המשפט המחוזי ציין מפורשות, כי החלטת בית משפט השלום אינה בלתי סבירה באופן המחייב את התערבותו, כערכאת ערעור. אין לי אלא להחיל דברים אלו גם לעניין הצורך בהתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי" (ההדגשה הוספה, א"ק) .

דברים אלה ישימים גם בענייננו.

ראשית, מפני המדיניות השיפוטית הנוהגת בנוגע להתערבות בהחלטות שעניינן מתן סעדים זמניים. כפי שצוין בעניין דרור הדרום, ההתערבות תעשה במשורה ורק במקרים חריגים ( רע"א 7039/09 דודאי נ' Parker Holding (טרם פורסם, 10.12.09) והאסמכתאות שם, וכן  רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר ואח'  (טרם פורסם, 29.1.07) ( "עניין גייר")). 

שנית, אף שאני נכון לייחס משקל לטענותיהם של המבקשים שהראיות לחבותם האישית אינן מבוססות די הצורך, איני סבור שניתן לקבוע שהחלטת הרשם הבכיר בעניין זה היא בלתי סבירה במידה המצריכה התערבות בהחלטתו. כאמור לעיל, מסקנתו בעניין זה התבססה על העדר תצהיר מצד המבקשים והעדר טענות מסוימות בתצהירו של חשב החברה שתמך בבקשתם. גם אם קיימת אפשרות, שכטענת המבקשים, בסופו של דבר ייקבע בפסק הדין שהכיתוב על גבי החשבוניות אינו מקים חבות אישית שלהם, לא ניתן לקבוע בשלב זה שמסקנת הרשם הבכיר היא בלתי סבירה ויש להתערב בה. גם בעניין ההכבדה לא מצאתי בטענות המבקשים די כדי להתערב בהחלטה. העובדה שקיימים נכסים אחרים אשר ניתן לעקלם כדי להבטיח את ביצועו של פסק הדין, יכולה לשמש להם תשתית לבקשה להמרת העיקול והערכאה הדיונית שבפניה תובא בקשה כזו, תשקול אותה לגופה ועל יסוד נימוקיה (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית (2009)(" גורן"), עמ' 572). אזכיר בקשר לכך כי בכפוף לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בבקשה להמרת עיקול, זכאי התובע שלזכותו ניתן  צו עיקול שהנכס המעוקל יהיה קל למימוש (גורן, שם, בעמ' 573) ומכאן שטענות המבקשים בדבר זכויותיהם בנחלה שבמושב גינתון או בדבר הנכסים הניתנים לעיקול, אינן מצדיקות כשלעצמן  התערבות במסקנתו של הרשם הבכיר.

המבקשים טענו גם כי בהחלטה לא ניתן משקל מספיק לשיקול הפגיעה בזכות הקניין שלהם. טענה דומה קיבלה מענה בהחלטת בית המשפט בעניין גייר ואני סבור שמענה זה ישים גם בענייננו.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  ו' תמוז תשע"ב, 26 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי : אורלי גבע